לאחר שהחלה להתפשט בישראל מגיפת הקורונה התבררו יותר ויותר מימדי פגיעתו של הנגיף החמקמק שהרפואה לא הכירה עד אז, ובמיוחד באוכלוסיה המבוגרת: בני 60 ומעלה היו כבר אז רוב החולים ורבים מבני הגיל השלישי אף הגיעו לאשפוזים בבתי החולים והמחלה הכריעה אותם.
ד”ר תמרה קוליץ, בוגרת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, מומחית ברפואה פנימית, עבדה אז כמתמחה במרכז הרפואי וולפסון בחולון. במקביל להתמחות שלה, התנדבה מעת לעת לבצע ביקורי בית. היא שמה לב שככל שהמגיפה התפשטה ומימדיה התרחבו והלכו, גדל גם מספר הפניות אליה מקשישים, וביניהם במיוחד, שורדי שואה. הם ביקשו שרופא או רופאה יגיע לביתם ויבדוק אותם מבלי שייאלצו לצאת מפתח חדרם. מכמה פניות של פה ושם הלך וגדל הזרם עד לעשרות רבות בשבוע.
ד”ר קוליץ פנתה דרך קבוצה בפייסבוק, שחברות בה אלפי רופאות, בשאלה אם היו רוצות להקים יחד מערך רפואי מיועד לשורדי שואה, שיכלול רופאות בכירות, מתמחות וסטודנטיות.
יש כיום בישראל, על פי הנתונים הסטטיסטיים ה”יבשים”, 174,500 שורדי שואה. גילם הממוצע הוא 86-85. אוכלוסיה זאת הולכת ומצטמקת: מדי חודש מתים מעל 1,000 מהם. לרבים משורדי השואה אין אפילו קרובי משפחה מדרגה ראשונה או שנייה שיכולים לסייע להם בכל מיני בעיות – הסעה לרופא שלהם למשל, או מילוי טפסים, או התנהלות מול לא מעט ביורוקרטיה, השגת מסמכים וכמובן לקבל שירותי טלה-מדיסין שהולכים ומתרחבים.
בכל הנושאים הללו מצבם הלך ואף החמיר עוד יותר בגלל הקורונה.
בתוך מספר חודשים הוקם מוקד (כוכבית 3191) ובמהרה, אפשר לומר שממש מפה לאוזן, עברה השמועה בקרב שורדי שואה, שיש עמותת רופאים הרוצים לסייע להם, במיוחד בתקופה הקשה הזאת. המוקד אוייש בהתחלה בעיקר ברופאות וברופאים צעירים או בסטודנטים לרפואה בשנות הלימודים הקליניות והם משמשים כנציגי שירות רפואי ראשוני: מקבלים את הפניות וללא כל שהיות מאפיינים את הפנייה ואת הצורך הרפואי. המוקד פועל עתה חמישה ימים בשבוע, מהבוקר ועד שעות הערב.
מוסיפה ד”ר קוליץ:”הבנו גם שכדי להנגיש את השירות שלנו גם לאלה שאינם יכולים לצאת מהבית ולהגיע למרפאות, פעמים רבות בשל פחד אמיתי מרופאים ורפואה, השכיח בקרב שורדי שואה, יש צורך להקים מרפאות ניידות, בנוסף לביקורי הבית שערכנו, או אפילו לבנות מערך להסעת הקשישים למרפאות החוץ שאותן היו רגילים לפקוד לפני המגיפה ונמנעו מאחר שפחדו לצאת מבתיהם, ממש כך, שמא יידבקו בנגיף המתעתע, יחלו, שלא לדבר על כך שעקב גילם המתקדם ומחלות הרקע שלהם ובדידותם ייאלצו אף להתאשפז. הפחדים הללו ממש שיתקו אותם.
לא אחת אנחנו שומעים קשיש או קשישה מקרב שורדי השואה מתפעלים ונרגשים כאשר רופא בכיר מאוד שהם מכירים, פרופסור שהם רוכשים לו כבוד במיוחד, מידפק ערב אחד במפתיע על דלת ביתם רק כדי לברר מה מצבם, לערוך להם בדיקה ראשונה ולברר אם הם זקוקים לסיוע נוסף
בנוסף למצוקות הגיל המבוגר, לרבים מאד מקרב האוכלוסיה הזאת יש קושי להתמודד טכנית עם הזמנת תורים און-ליין, עם מערכות ניתוב השיחות, ואין מי שיסייע להם בכך וכל זאת בנוסף למטען האישי הכבד שהם נושאים על גבם והפחדים”.
השמועה על הפעלת העמותה פשטה במהירות בקרב רופאות ורופאים ועתה יש ב”למענם” 800 אנשי מקצוע מכל התחומים ומאות מתנדבים ממקצועות הבריאות האחרים, כמו סיעוד ופיזיותרפיה. במקביל הולך ונבנה גם “המערך התומך” על תקן של בן או בת המשפחה, שאין לרבים מהם, והם דואגים לכל צורך העולה מהשטח, לרבות שינוע וליווי השורדים למרפאות.
ככל שגדל היקף הפעילות של עמותת “למענם” היה ברור ליוזמת והמייסדת וכיום היו”ר שלה, ד”ר קוליץ, שיש לגייס תרומות נוספות וגם לפתח שיתופי פעולה וקשרי עבודה עם קופות החולים ובתי החולים הכלליים, עם מרפאות חוץ ומכוני בדיקה ודימות ועם עמותות אחרות המסייעות לשורדי השואה בתחומים אחרים.
ד”ר קוליץ מבקשת להדגיש: “השאיפה שלנו היא קודם כל להנגיש את מערכת הרפואה הקיימת, ולא להחליף אותה. לשם כך חשוב לנו מאוד לייצר את שיתופי הפעולה הללו, שאת הניצנים שלהם אנחנו כבר בהחלט רואים ומברכים עליהם. ‘למענם’ קמה כדי לייצר שינוי מהיר ועכשווי בשטח, ובמקביל לנסות להניע תהליכים שמצריכים מטבעם זמן רב יותר. אבל בינתיים, לפעול תכל’ס למענם, למען שורדי השואה.
אני מזמינה את הרופאות והרופאים, בעיקר בתחומים של גריאטריה, אורתופדיה, א.א.ג, עיניים, עור ופסיכיאטריה, במיוחד בפריפריה אבל לא רק, וקוראת להם, הצטרפו אלינו, למערך הרפואי ההתנדבותי שלנו”.
בסיוע חברת ‘שראל’ ומנהלה אבי בוסקילה, העמותה מקבלת, ללא עלות כמובן, ציוד רפואי מתכלה עבור שורדי שואה הפונים לעמותה, בהתאם לצורך.
“אני חייבת להודות”, מסכמת ד”ר קוליץ, “נדהמתי מהיקף הנכונות והרצון הטוב שגילו הרופאים והרופאות לתת ממיטב זמנם, מרצם ויכולותיהם. במיוחד כשאני יודעת עד כמה הם עסוקים גם ככה. לכל אחד משורדי השואה החיים בינינו מגיע לקבל את הטיפול הטוב ביותר. הידיעה שרואים אותם, שהם לא שקופים, שאכפת מהם עד כדי כך, היא כשלעצמה מצילת נפשות”.